שחר שות', חברה להנדסה אזרחית, בניה ותשתיות בע"מ נ' מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ואח' - פסקדין

החלטה

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 3.7.2012, שעניינה אישור חלקי בלבד של הסדר דיוני, שאליו הגיעו הצדדים, לעניין הליך לעיכוב מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית.

1.המבקשת הגישה ביום 1.7.2012 בקשה לסעד זמני, האוסר על מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של 300 אלף ש"ח, שהפקידה בידי המשיבה 1 (להלן: הערבות), ואשר המשיבה 1 הודיעה למבקשת כי היא מתעתדת לממשה, במועד שלא צוין (להלן: הבקשה לסעד זמני). אותה בקשה הוגשה שלא בגדרי הליך עיקרי, קרי (כך היה מקום להניח): תובענה הנסבה על צו מניעה קבוע כאמור.

2.בהחלטתי מיום 2.7.2012 הוריתי, בין היתר, כי המשיבה תגיב לבקשה לסעד זמני עד ליום 5.7.2012, וכי תשובה תימסר עד ליום 8.7.2012. משטרם מומשה הערבות – לא ניתן צו ארעי.

3.ביום 3.7.2012 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית שאליה הגיעו, ושבית המשפט התבקש לאשרה (להלן: ההסכמה הדיונית). בגדרי ההסכמה הדיונית הסכימו הצדדים כי הערבות לא תחולט עד להכרעת בית המשפט בבקשה, כי מועדי התגובה והתשובה יידחו ליום 18.7.2012 וליום 25.7.2012, בהתאמה, וכי כתב התביעה בתיק העיקרי יוגש תוך 20 יום ממתן הצו הזמני, אם יינתן.

4.ההסדר האמור אושר על-ידי בהחלטתי מיום 3.7.2012 רק בחלקו, לעניין המועדים להגשת התגובה והתשובה – וזאת התרתי למרות שגם דחיות אלה הן בעייתיות, שכן הן יוצרות עיכוב מוחשי בבירור בקשה, שמטיבה אמורה להתברר במהירות. לעומת זאת, לעניין הסכמת הצדדים בסוגיית המועד להגשת ההליך העיקרי הרי שהוריתי, חרף ההסכמה הדיונית, כי התובענה תוגש עד שבעה ימים ממועד הגשת הבקשה לסעד זמני, קרי: עוד לפני בירורה של הבקשה לסעד זמני לגופה.

5.ביום 6.7.2012 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר, היא הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי ברקע ההודעה בדבר ההסדר הדיוני עמד, בין היתר, דבר יציאתו של ב"כ המבקשת למילואים עד ליום 13.7.2012. נתון זה לא צוין בהודעה המקורית באשר להסכמה הדיונית. מובן שדי בנתון זה להצדיק את דחיית המועד להגשת ההליך העיקרי לפחות עד זמן סביר לאחר לתום המילואים, ומובן גם שאילו היה הדבר מצוין בהודעה המקורית – הייתי מורה כך מלכתחילה.

6.ברם המבקשת לא הסתפקה בדחיית המועד להגשת ההליך העיקרי רק עד לאחר שובו של בא-כוחה מן המילואים, והיא עומדת על כך שההליך העיקרי יוגש רק בחלוף 20 ימים ממועד מתן הצו בבקשה לסעד זמני, אם יינתן.

7.עיגון לבקשתה מוצאת המבקשת בהוראת תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). תקנה זו מורה כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני אף בטרם הגשת תובענה אם שוכנע כי הדבר מוצדק, ובלבד שתוקף הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו, או מועד אחר שייקבע מטעמים מיוחדים שיירשמו. המבקשת קוראת תקנה זו כמלמדת ש"הדרישה להגשת התובענה העיקרית הנה פועל יוצא של מתן צו זמני על ידי בית המשפט ..." (סעיף 7 לבקשה). לעומת זאת, משלא ניתן צו ארעי או זמני, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית על אודות אי-חילוט הערבות עד להכרעה בבקשה לסעד זמני, הרי שלשיטת המבקשת אין תחולה לתקנה 363 ואין כל מקום להתניית תוקף הצו בהגשת התובענה בתנאים האמורים בתקנה. יתרה מכך, גורסת המבקשת, אפילו חלה התקנה, הרי שהסכמת הצדדים מהווה לדעתה טעם מיוחד לדחיית מועד הגשת ההליך העיקרי, כמבוקש.

עוד מוסיפה המבקשת כי שומה על בית המשפט לכבד הסכמות דיוניות, שכן לסברתה כיבוד זה נדרש לשם עשיית משפט צדק. מפסקי דין שונים שמביאה המבקשת למדה היא כי על בית המשפט "לנהוג בהסדרים הפרוצדוראליים שהוסכם עליהם בגמישות המתחייבת ולא כבמיטת סדום" (סעיף 10 לבקשה).

ועוד נימוק בפי המבקשת: שיקול עיקרי בגיבוש ההסכמה הדיונית נעוץ היה לדידה בכך שהתובענה העיקרית שתוגש ואפילו הסמכות העניינית לדון באותה תובענה תלויים בתוצאות ההליך הזמני: אם יינתן הצו – הסעד העיקרי בתובענה יהא סעד הצהרתי, המצוי בסמכות בית המשפט המחוזי, ביחס לפרשנות ההסכם ותקינות פעולות המבקשת, ואילולא יינתן הצו הרי שהסעד העיקרי בתובענה יהא סעד כספי של השבת סכום הערבות שיחולט, המצוי בסמכות בית משפט זה (סעיף 13 לבקשה).

8.נפנה אפוא לדון בנדבך של בקשת המבקשת שעניינו בדחיית המועד להגשת התובענה עד זמן רב לאחר ההכרעה בבקשה לסעד זמני.

9.נידרש ראשית לטענה הדיונית של המבקשת, כי שומה על בית המשפט לכבד הסכמות דיוניות ולנהוג בהן בגמישות המתחייבת "ולא כבמיטת סדום". התבטאות קשה זו, תוך הפנייה לפסיקה שאין בינה לבין המקרה שלפנינו כל קשר, אינה במקומה. מובן שיש הסכמות דיוניות שאין מניעה כי בית המשפט יאמצן במלואן, ובמיוחד אלה המשפיעות רק על זכויות המתדיינים ולא על כל גורם אחר. ברם לא כל הסכמה דיונית של הצדדים היא כזו שיש לאמצה. בעלי הדין הרי אינם מתגוששים ביניהם בחצריהם הפרטיים, אלא הביאו את ריבם לפני בית המשפט. להסכמה דיונית ביניהם תיתכן אפוא השפעה גם על בית המשפט (בבואו לעשות משפט צדק או לשמור על מסגרתה התקינה של ההתדיינות), או על הקופה הציבורית (לדוגמה - בענייני אגרה), או על הציבור כולו (לדוגמה – בעיכוב מתדיינים אחרים מלהביא את ריבם לפני בית המשפט). מכאן שלא כל הסכמה דיונית חייב בית המשפט לאשרה בבחינת "כזה ראה וקדש". כך לדוגמה, כאשר בעלי דין מסכימים לדחות מועד דיון ללא כל טעם מבורר, יימנע בית המשפט מלאשר אותה הסכמה. כך לדוגמה, ככל שיסכימו הצדדים, המבקשים לחסוך באגרות משפט, כי התובע יהיה פטור מלשאת באגרת המשפט – לא תאושר כמובן הסכמה כזו. וכך, כאשר מבקשים הצדדים כי בית המשפט יאפשר להם לנהוג בדרך שאיננה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק או הפוגעת ביכולתו של בית המשפט לנהל את הדיון באופן יעיל – אין בית המשפט חייב לאשר להם לנהוג כך, אפילו הגיעו ביניהם להסכמה כלשהי בעניין. ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים במקרה דנן היא אכן מסוג ההסכמות שלבית המשפט שיקול דעת שלא לאשרן, כמבואר להלן.

10.נידרש אפוא בתמציתיות למהותה של הבקשה לסעד זמני, ולזיקה בינה ובין ההליך העיקרי. הסעד הזמני מבטיח את קיומו של ההליך המשפטי, או את ביצועו היעיל של פסק הדין (עיינו: תקנה 1 לתקנות). סעד זמני מתבקש אפוא, ככלל, על מנת לשמר את מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, שאם לא כן עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין בתובענה (ראו: ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל – זכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645, 652 (1984); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 519 (להלן: גורן)). כעקרון, הסעד הזמני אינו בא אפוא אלא כדי לשרת את ההליך העיקרי; וככל שהסעד הזמני אינו מקיים מטרה זו, אין הצדקה לתיתו (ראו: ע"א 3603/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' דלק חברת הדלק, פ"ד מט(5) 423).

יתרה מכך: בית המשפט יתקשה כלל לבחון האם יש טעם להיעתר לבקשה לסעד זמני, כאשר אין מונחת לפניו תובענה עיקרית. בית המשפט לא יוכל הרי לדעת אל נכון האם הסעד הזמני אכן משרת את הסעד העיקרי המבוקש. בית המשפט יתקשה להשתכנע "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" כאשר כלל אין מונחת לפניו תובענה (ראו: תקנה 362 לתקנות). מכאן אנו למדים טעמיהם של מושכלות ראשונים, והם שככלל אין כל צידוק להיזקק לבקשה לסעד זמני, בטרם יביא המבקש את תובענתו לפני בית המשפט (ע"א 22/73 ברדה שבטא חברה קבלנית בע"מ נ' מאירסון, פ"ד כז(2) 604, 608 (1973) (להלן: עניין ברדה)). וכפי שהודגש באותו מקרה: "רק בנסיבות יוצאות מן הכלל, בכורח הנסיבות, יתן בית-המשפט סעד זמני לפני הגשת התובענה" (שם, שם; כן ראו: רע"א 3271/09 מבורך נ' סראחן (לא פורסם, 28.4.2009)).

11.ודוק: הדין מכיר אמנם באפשרות העיונית להקדים בקשות לסעדים זמניים להליך העיקרי (ראו: תקנה 363 לתקנות). הטעם להכרה זו ברור: לעתים הצורך של בעל הדין בסעד הזמני יהיה כה דוחק, עד שיש חשש כי לא יהיה סיפק בידו להשלים את הכנת התובענה במועדה, ולכן ימהר ויגיש הוא את הבקשה לסעד זמני על מנת שבית המשפט יוכל להתערב בדחיפות ולהורות על שימור המצב הקיים, ולו (בשלב ראשון), בדרך של מתן סעד ארעי. אולם במה דברים אמורים: כאשר אכן בצורך דוחק עסקינן – כאשר המשיב (הנתבע העתידי) עומד למלט את נכסיו אם לא יינתן צו עיקול זמני או צו למינוי כינוס נכסים זמני; או כאשר צפוי הוא לצאת לחו"ל לבלי שוב, אם לא יינתן צו עיכוב יציאה מישראל; או כאשר כלי המשחית עומדים להיכנס לחצרי המבקש (התובע העתידי). ולעתים: כאשר מימוש הערבות הבנקאית צפוי להתרחש בתוך פרק זמן כה קצר, עד שאין סיפק בידי המבקש להגיש אף תובענה סדורה הקוראת למתן צו מניעה קבוע האוסר על מימוש הערבות, וכל שעולה בידו הוא למהר ולהגיש בקשה לסעד זמני. אולם בכל המקרים הללו אין כל הצדקה להתעכב בהגשתו של ההליך העיקרי בתוך זמן קצר ולאחר שהיו למבקש-התובע עתותיו לערוך את תובענתו, וזאת בין שניתן צו ארעי או זמני, ובין שלא ניתן צו כאמור.

מכל אלה אנו למדים גם שהעובדה שתקנה 363(א) מחייבת הגשת תובענה בתוך שבעה ימים ממתן צו זמני אין משמעה שאם טרם נידונה הבקשה למתן הצו הזמני (כאן – נוכח השתהותם של בעלי הדין), רשאי המבקש לעכב אף את הגשת התובענה העיקרית ככל העולה על רוחו. בקשות לסעדים זמניים אינן תלויות להן בחלל האוויר, במנותק מן ההליך העיקרי. באין הליך עיקרי – אין כל תוחלת והצדקה להמשך הותרתה של הבקשה לסעדים זמניים על סדר יומו של בית המשפט (ראו: ת"א (מח'-י-ם) ביטון נ' יונה (לא פורסם, 19.1.2012)). הכלל עומד בעינו: "מושכל ראשון הוא, שאין נותנים לבעל דין סעד זמני אלא בגדר תובענה שהוגשה, המגלה עילה" (רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט, פ"ד מה(3) 45, 48; גורן, בעמ' 531-530).

למותר לציין כי הסכמת הצדדים ודאי אינה מהווה "נימוק מיוחד" לדחיית המועד להגשת ההליך.

12.ועוד טענה בפי המבקשת: כי רק לאחר ההכרעה בבקשה לסעד הזמני תדע כיצד לעצב את תובענתה. טענה זו מוקשית. מובן אמנם שדרכי פעולתה יהיו שונות אם יינתן הצו או אם לא יינתן, והדברים ברורים. אולם אין כל קושי עקרוני להגיש במקביל להגשת הבקשה לסעד הזמני למניעת מימושה של הערבות (ולמצער – בסמוך לאחריה) אף תובענה הקוראת למתן צו מניעה קבוע האוסר על מימושה של הערבות. ברי כי תדיר אותם טיעונים עצמם ישמשו את המבקש-התובע הן בבקשה לצו מניעה זמני, הן בבקשה לצו מניעה קבוע, ולכן לא אמור להיות קושי מיוחד בהגשת התובענה בד בבד או בסמוך לאחר הגשת הבקשה לסעד זמני. התקבלה הבקשה לסעד זמני – יוכל המבקש להמשיך בבירור תובענתו המקורית. לא נתקבלה הבקשה והערבות מומשה – יוכל המבקש לפעול לתיקון תובענתו, או להגשת תובענה חדשה, או בכל דרך אחרת הפתוחה לו לפי דין על מנת להיפרע מן המשיב-הנתבע בגין מימוש הערבות הבנקאית. מכאן שרצונה של המבקשת לחסוך את הצורך בהגשת תובענה לצו מניעה קבוע, ולהמתין עד להכרעה בבקשה לסעד זמני טרם שתחליט כיצד ברצונה לכלכל את צעדיה – אינו ראוי, ובפרט שייתכן שההכרעה בבקשה לסעד זמני תייתר כליל את הצורך בהגשת תובענה. כפי שהבהיר כבר בית המשפט העליון בעניין ברדה: "נוהג פסול הוא, אם אמנם קיים נוהג כזה, ליתן סעד זמני כדבר שבשגרה לתובע שלא הגיש תביעה, כדי לאפשר לו לאחר-מכן, אם השיג את הסעד, להגיש תביעה, ואם לא השיגו, יימנע מלתבוע" (שם, בעמ' 608).

13.מן המקובץ עולה שאין הצדקה לכך שהמבקשת תעכב את הגשת ההליך העיקרי לתקופה של שבועות ארוכים לאחר הגשת הבקשה לסעד זמני, וודאי רק לאחר שתוכרע הבקשה לסעד זמני. עליה להגיש את ההליך העיקרי, תוך תשלום אגרה מתאימה בגינו, ולאפשר בכך לבית המשפט לבחון את הבקשה לסעד זמני על רקע ההליך העיקרי, ותוך בחינת סיכויי הצלחתה של המבקשת באותו הליך.